החלטה בתיק רע"א 4116/04

           בשנת 1982 התקשרה שיכון עובדים בע"מ (להלן: המבקשת) בחוזה עם משרד הבינוי והשיכון, בו התחייבה המבקשת לבנות שני בתים, הכוללים 64 דירות, בערד. בעקבות התקשרות זו, התקשרה המבקשת בחוזה עם ארבל י.ד.י הנדסה בע"מ (להלן: המשיבה) בו סוכם בין הצדדים, כי ארבל תבצע את עבודות הבניה של שני המבנים.

           הצדדים נקלעו למחלוקת בעניין תשלומי המבקשת למשיבה ותמורת ביצוע העבודות על-פי החוזה שנכרת בין המבקשת למשיבה. על-מנת לפתור את המחלוקת, פנו הצדדים לבוררות בפני הבורר, השופט בדימוס בנימין כהן (להלן: הבורר כהן). ביום 25.12.88 נתן הבורר כהן פסק בוררות חלקי (להלן: פסק הבוררות החלקי). פסק הבוררות החלקי אושר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 4.3.91.

           פסק הבוררות החלקי עסק אך ורק בעבודות הפיתוח שביצעה המשיבה עבור המבקשת ובסופו נקבע, כי "הזכות הכוללת" של המשיבה אצל המבקשת "בעד הפיתוח הצמוד... עומדת על 4,653,666.90 שקלים (ישנים) בתוספת מע"מ". הבורר כהן ציין בפסק הבוררות החלקי, כי הוא מכריע בו אך ורק בצד הזכות של המשיבה, תוך התעלמות מהסכומים שהספיקה המשיבה לקבל מהמבקשת. לאחר פסק הבוררות החלקי התפטר הבורר כהן מהבוררות.

           המשיבה פתחה תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו לשם מימוש פסק הבוררות החלקי הנ"ל.

           להמשך הבוררות מונה בורר אחר, רואה החשבון א' שפלר (להלן: הבורר שפלר). הבוררות בפני הבורר שפלר עסקה בסכומים המגיעים למשיבה, בגין יתרת עבודות הבניה, למעט הפיתוח הצמוד. ביום 2.5.96 נתן הבורר שפלר פסק בוררות לא מנומק ובו קבע, כי המבקשת תשלם למשיבה סכום של 499,000 דולר בתוספת מע"מ (להלן: פסק שפלר).

           המבקשת הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב בקשה בטענת "פרעתי" ובה טענה, כי היא פרעה את הסכום הנקוב בפסק הבוררות החלקי ולפיכך, אין מקום לחייבה בסכומים נוספים על הסכום הנקוב בפסק שפלר. מנגד, טענה המשיבה, כי פסק שפלר קבע את הסכום הכולל שעל המבקשת לשלם למשיבה וכי סכום זה אינו כולל את  הסכום הנקוב בפסק הבוררות החלקי, שלא נפרע עדיין. לאור מצב עניינים זה, הציע ראש ההוצאה לפועל לצדדים להזמין את הבורר שפלר להעיד בפניו ולהבהיר מה הייתה כוונתו בפסק הבוררות שנתן. בעוד המשיבה הביעה את הסכמתה להצעתו של ראש ההוצאה לפועל, המבקשת התנגדה נמרצות למהלך זה.

           ביום 31.7.00 קבע ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו, כי להתנגדותה של המבקשת להזמנת הבורר לעדות ייזקף משקל מסוים לחובתה, למרות שמבחינה משפטית הייתה זו זכותה של המבקשת להתנגד. מכל מקום, ראש ההוצאה לפועל ניתח את העדויות והמסמכים שהיו בפניו, וקבע בסיפא של החלטתו, כי המשיבה הוכיחה את טענתה בדבר הפחתת התשלומים ששולמו מן הסך הכולל המגיע לה, ומכאן קצרה הדרך למסקנה, כי הבורר שפלר אכן הפחית את מלוא התשלומים ששולמו על-ידי המבקשת ומכאן שעל המבקשת לשלם למשיבה את הסכום הנקוב בפסק הבוררות החלקי.

           המבקשת ערערה על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לטענתה, הבורר שפלר בעצמו ציין, כי איננו דן בכל העניינים הקשורים לפיתוח הצמוד, אשר נדונו בפסק הבוררות החלקי. לטענת המבקשת, ראש ההוצאה לפועל שגה בכך שדן במערכת השיקולים שהנחתה את דרך חשיבתו של הבורר שפלר, מקום שהיה צריך לדון בסכום הסופי בלבד. המבקשת גם טענה כנגד קביעת ראש ההוצאה לפועל בדבר המשקל שיש לייחס לסירובה של המבקשת להעיד את הבורר בבית-המשפט. לסיכום, טענה המבקשת, כי יש לקבל את הערעור בטענת "פרעתי" ולקבוע, כי הסכום בפסק הבוררות החלקי אכן שולם במלואו.

           לטענת המשיבה, אין כל ממש בטענות המבקשת. הסוגיה האחת והיחידה שראש ההוצאה לפועל נדרש לדון בה הינה האם פסק שפלר כולל בחובו גם את הסכומים ששולמו על ידי המבקשת בגין עבודות הפיתוח הצמוד, אליהם מתייחס פסק הבוררות החלקי. לטענת המשיבה, אין להתערב בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, מאחר שנכונה הקביעה, כי כל התשלומים ששולמו על ידי המבקשת, נלקחו בחשבון בפסק שפלר.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא י' שטופמן) דחה את ערעורה של המבקשת. בפסק דינו התייחס לתוכנו המילולי של פסק שפלר. לדעתו של בית-המשפט המחוזי, לשונו של פסק שפלר ברורה וממנה עולה, כי הבורר שפלר דן בכל הנושאים שהועברו לטיפולו, לאחר שהבורר כהן קבע אך ורק את הסכום שהגיע למשיבה, אולם לא התייחס לסכומים ששולמו על-ידי המבקשת. בפסק שפלר קבע הבורר שפלר, סופית, מהו הסכום לו זכאית המשיבה. בית-המשפט המחוזי, אף הוא, ייחס משקל לסירובה של המבקשת להעיד את הבורר שפלר בפניו. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי הוא מודע לכך שהבורר פטור מלנמק את פסקו, אך ציין, יחד עם זאת, כי הייתה זו הזדמנות שהוחמצה מצד המבקשת לפתור את סוגיית המחלוקת הכספית בין הצדדים, בו במקום.

            יתרה מזאת, בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת, לפיה לא עמדה מאחורי בקשתו של הבורר שפלר כוונה אופרטיבית בדרישתו לקבל את רשימת התשלומים ששולמו על-ידי המבקשת למשיבה. בית-המשפט המחוזי קיבל בעניין זה את עמדתו של ראש ההוצאה לפועל אשר קבע, כי לא סביר שהבורר יקבל רשימת תשלומים, רק "כדי לפרוש בפניו מערכת עובדתית". בית-המשפט המחוזי קבע, כי הצגת רשימת התשלומים ששולמו על-ידי המבקשת לבורר, לא הייתה, אלא למטרה אחת בלבד והיא שימוש בנתונים אלה לצורך ההחלטה בפסק הבוררות. בסופו של יום, פסק בית המשפט המחוזי, כי הסוגיה אשר הובאה לפתחו של ראש ההוצאה לפועל פשוטה ועניינה האם אמנם הוכיחה המבקשת, כי פסק הבוררות החלקי אכן נפרע. לדעת בית-המשפט המחוזי המבקשת לא הוכיחה, כי אכן היא פרעה את הסכום שנפסק בפסק הבוררות החלקי. אשר-על-כן דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוענת המבקשת, בעיקר, כי לראש ההוצאה לפועל לא הייתה כל סמכות לדון בפסק שפלר, אלא אך ורק בפסק-הבוררות החלקי וכן כי היא הוכיחה, כי שילמה את כל הסכום הנקוב בפסק הבוררות החלקי. כן טענה המבקשת, כי פסק-בוררות ניתן לאשר, לדחות, לתקן או להשלים אך ורק במסגרת בקשה לביטולו ולא בדרך עקיפה ופרשנית. לטענתה, בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי ובהחלטה של ראש ההוצאה לפועל ישנה חריגה משמעותית מהדין וההלכה הנוהגת. לפיכך, יהא זה ראוי, לטענת המבקשת, כי הסוגיות המשפטיות המועלות בבקשה זו יזכו להתייחסותו של בית-משפט זה.

           מנגד טוענת המשיבה, כי מדובר במקרה מורכב מהבחינה העובדתית, אך פשוט למדי מהבחינה המשפטית. לטענתה, מדובר בבוררות אחת שראשיתה בבוררות שנוהלה על-ידי הבורר כהן ואחריתה בבוררות שנוהלה על-ידי הבורר שפלר. הסכום שנפסק בפסק-הבוררות החלקי, לא שולם משום שהצדדים המתינו להשלמתה של ההתחשבנות בבוררות שפלר. בקשת ערעור זו הוגשה שלא בתום לב תוך הטעיית בית-משפט זה  והתעלמות מההלכה המשפטית הנהוגה באשר לבקשת רשות ערעור.

           לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור נחה דעתי, כי דינה להידחות. רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית-המשפט המחוזי והמבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".

           אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. המבקשת טוענת למעשה, כי מדובר בשתי בוררויות נפרדות אשר אינן קשורות האחת לרעותה ומשכך סברה, כי ראש ההוצאה לפועל צריך היה להתעלם לחלוטין מפסק-הבוררות החלקי ולדון בפסק שפלר ובו בלבד. אלא שמדרך התנהלותם של הדברים עולה, כי פסק-הבוררות החלקי קשור בקשר בל-יינתק לפסק שפלר וזאת משום שהבוררות בה התחיל הבורר כהן הופסקה באמצעה, אך ניתן לה המשך בדמותה של בוררות שפלר. מכאן, יש לומר, כי בוררות כהן מחד, ובוררות שפלר, מאידך, מהווים אכן בוררות אחת, אשר איננה ניתנת להפרדה. משכך, צדק ראש ההוצאה לפועל, אשר התייחס לסכום הנקוב בפסק שפלר תוך התחשבות באמור בפסק-הבוררות החלקי.

           התרשמותי הינה, שהבורר שפלר דן בכל הנושאים שהועברו לטיפולו וזאת, לאחר שהבורר כהן קבע אך ורק את הסכום המגיע למשיבה בעניין "הפיתוח הצמוד" ולא ציין כלל את הסכומים שהמבקשת שילמה למשיבה. לא נותר לי, אלא לקבל כממצא עובדתי את קביעתו של בית-המשפט המחוזי ולפיה, המבקשת העבירה לבורר שפלר את פרוט כל התשלומים, שהיא שילמה למשיבה וכי הבורר שפלר אשר ערך את החשבון הכספי, התחשב במלוא התשלומים שהמבקשת שילמה למשיבה אי-פעם. בהקשר זה, משקל חשוב יש לייחס לדברי בא-כוחה של המשיבה ולפיהם כאשר עמדה בוררות שפלר בפני סיום, אמר הבורר שפלר בישיבה שהתקיימה בנוכחות באי כוחם של שני הצדדים, כי לא נותר לו באותו שלב אלא להפחית את הסכומים שהמבקשת שילמה למשיבה מהסכום הכולל, אשר ייקבע כמגיע למשיבה. עדותו זו של בא-כוח המשיבה התקבלה כעדות מהימנה על-ידי ראש ההוצאה לפועל ומשכך לא נותר לי, אלא לקבלה ולהתחשב בה במערך הכולל של שיקוליי.

           לא זו אף זו. חשובה היא הבהרתו של הבורר שפלר מיום 30.5.96 ולפיה: "הפסק שניתן על ידי מתייחס לסכסוך שהועבר לטיפולי ולא לנושא שנסתיים טרם התחלתי בתפקידי". באם אכן הבורר שפלר הפחית את כל התשלומים ששילמה המבקשת מצד אחד ומהצד האחר מצא לנכון להעיר, כי הסכום שנפסק, אינו כולל את הסכום שנפסק על-ידי הבורר, התוצאה הסופית הינה, שהסכום הנקוב בפסק שפלר אינו כולל את האמור בפסק הבוררות החלקי.

           התוצאה הינה, כי בהתחשב בשיקולים אותם מניתי לעיל, ההחלטות של הערכאות שקדמו לי היו במקומן. המבקשת לא השכילה להוכיח, בסופו של יום, כי פסק הבוררות החלקי אכן נפרע.

           אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.